למה רוב החיממים באינפרא-אדום נהרסים בנקודת החיבור
אם אי פעם השתמשתם בחיממה באינפרא-אדום בלול עופות לח או במפעל חם, אתם יודעים מה קורה. החיממות עובדות טוב – עד שהן כבר לא עובדות. ובכל פעם, התקלה קורית באותה נקודה: במקום שבו החוטים מחוברים לחיממה. זו מעגל קסמים מכוער: הלחות חודרת לנקודת החיבור, החיממה מתחממת, ואז מתקררת – וזה קורה שוב ושוב. בסופו של דבר, המתכת מתחמצנת והבידוד כבר לא עושה את עבודתו.
הבעיה עם החוסמים “הסטנדרטיים”
רבים מהחיממים בשוק משתמשים רק בסיליקון או בחומרי בידוד פשוטים. על הנייר, זה נשמע בסדר. אך בפועל? זו קטסטרופה. חומרים אלו לא נועדו לעמוד בחום העז והמתמשך שיוצר החיממה. הם נהיים שבירים, וכשהחוסם נהרס, הלחות נכנסת למעגל החשמלי. זו הסיבה לקצר חשמלי. באסם מלא בקש, זה לא רק חיממה שנהרסה – זו סכנת שריפה.
איך אנחנו באמת פותרים את הבעיה
החלטנו להפסיק לנסות לנחש איך להשתמש בחוסמים. במקום לכסות את החוטים בחומרים פשוטים, אנחנו משתמשים בחוסמים מסוג סראמיקה-מתכת או בחומרי בידוד מיוחדים. חומרים אלו יוצרים בעצם “מעטפת עמידה למים” סביב נקודת החיבור. אנחנו גם משתמשים בסגסוגות המכילות כסף לצורך הריתוך. זה מונע מהחיבורים להתחמצן, אפילו בתנאים הקיצוניים ביותר. בנוסף, אנחנו מוסיפים ציפוי מסוג פייברגלס על הבידוד. זה נותן לחוטים עמידות גדולה יותר, כך שהם לא יישברו בזמן ההתקנה.
דבר אחד שצריך לזכור
החיסרון הוא שכשיוצרים חוסם כה עמיד, החוטים נהיים קצת יותר קשיחים. אי אפשר לכופף אותם בזווית של 90 מעלות. אם יש כיפוף חזק מדי, עלול החומר להישבר והחוסם העמיד להיהרס. צריך פשוט לתת לחוטים קצת מרווח – והם יהיו בסדר. בסופו של דבר, אם החוטים לא מטופלים כראוי, החיממה כולה הופכת למקור סכנה. אנחנו יוצרים את החיממות בצורה כזו, כדי שהן יחזיקו מעמד לאורך זמן, כמו הרכיב החימום עצמו.