המאבק בין שיטות ההדפסה לבין תהליך החימום של הזכוכית
אם אי פעם ניסיתם לשלב בין שיטת ההדפסה באמצעות מסך לבין תהליך החימום של הזכוכית, אתם יודעים שזו בעצם מלחמה בלתי פוסקת. אתם לכודים בין שני קצוות: מצד אחד, אתם רוצים שהדיו יידבק לזכוכית, אך מצד שני, אתם לא רוצים שהזכוכית תישבר.
אם מחממים את הזכוכית מהר מדי? היא נשברת.
אם מחממים אותה לאט מדי? הדיו נהיה עמום או שהוא לא מתייבש כראוי.
למה הזכוכית נשברת?
הכל קשור ל”גרדיינט התרמי”. דמיינו זאת כך: אורות ה-IR פוגעים מיד בפני השטח של הזכוכית, אך החלק הפנימי שלה נשאר קר. ההבדל הזה יוצר מתח.
כעת, כשמוסיפים דיו לתערובת, הדיו והזכוכית אינם מתרחבים באותו קצב כשהם נחממים. אם האורות מפיקים יותר אנרגיה מדי מהר, הדיו מתרחק מהזכוכית. במקרים הקיצוניים, זה יכול לגרום לשברים בזכוכית. זה לא נראה טוב.
כיצד לשלוט בטמפרטורה
אנו משתמשים באורות אינפרה-אדום בעלי גלים קצרים כדי להעלות את הטמפרטורה במהירות, אך הסוד האמיתי נמצא בשליטה בתהליך החימום. יש צורך שהחום יהיה מאוזן.
אם מגדילים את ההספק של האורות אך המערכת לא עובדת מספיק מהר, נוצרים “נקודות חם”. זה גורם לשברים בזכוכית. אנו מבלים הרבה זמן בשינוי המרחק בין האורות וההספק שלהם. המטרה היא להעביר את החום לתוך הזכוכית מבלי לפגוע בצבע שעליה.
הקושי בבחירה
האמת היא שאי אפשר לקבל חוזק מושלם ותוצאות מושלמות מבלי להקריב מעט מהמהירות.
אם רוצים קווים ברורים, יש צורך בתהליך ייבוש מבוקר. אם רוצים חוזק גבוה, יש צורך בחימום מהיר.
זה מפתה לנסות להגדיל את המהירות על ידי הגדלת המתח, אך זו הימור. יש סיכון שהדיו יישרף, או – וזה עוד גרוע יותר – שהזכוכית תתפוצץ במיכל החימום.
בנוסף, אם משתמשים בצינורות בעלי הספק גבוה, המערכת לקירור חייבת להיות מסוגלת להתמודד עם החום העודף. אם היא לא מסוגלת, המכל יתרחב, האורות יתמקמו במקומות לא נכונים, והחלוקה של החום תהיה לא אחידה.